זיוה ילין עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובגעגוע למה שלא יחזור. בשנים האחרונות היא עובדת עם נייר אריזה חום ודבק פלסטי. עבודה עמלנית, לואו טק ביסודה, בה היא מצפה אובייקטים, חותכת ומחלצת אותם מן הקליפה וסוגרת בחזרה. אובייקטים חלולים שמהווים מעטפת ריקה, מהדהדים זיכרון של אובייקט, של תקופה, של מקום.

​

חלל המבנה ההיסטורי בו שוכנת הגלריה העסיק רבות את ילין. בשיחה עמה היא מציינת ש"הכל התחיל מחדר האמבטיה הישנה וכל השאר נוסף אחרי". ילין ניגשת אל חדר האמבטיה שהיווה בעבורה הזמנה לפעולה, כאובייקט שיש ליצור ממנו קליפה שתשמר את זכרו. יוצרת דגם משוכפל של האמבטיה וסביבתה באמצעות חיפוי בנייר חום ובדבק פלסטי, אך בניגוד לפעולת הריקון שמשמשת אותה בדרך כלל בקליפות, העבר של החדר נותר נוכח. שימושו של חדר האמבטיה גם כחדר שירותים פעיל מאפשר למבקרים פעולה של התייחדות עם עבודת האמנות מאחורי דלת נעולה, ללא עין בוחנת, אינטימיות שלא מתאפשרת בדרך כלל בתערוכות.

​

נייר האריזה החום משמש גם כמצע המחליף את בד הציור המסורתי. בחלל הכניסה, ציור נוף גדול ממדים של לילה בבארי שמקורו בצילום של האמנית לפני כחודש נצמד אל קירות החלל כעור שני. הציור, שצויר בזפת קרה על גביי נייר חום, מתפרק, מתמוסס ונוזל לנגד עינינו, מייצר פעולה של מחיקה שמעלה שאלות על מה שנשאר מאחור, בעבר, בזיכרון, בסיפור. קינה וגעגוע למה שלא יחזור, לחולף. לצד הציור, קליפות רהיטים של הדייר הקודם בבית, האמן פנחס ליטבינובסקי. את הקליפות  יצרה האמנית מרהיטים שהשתייכו לאמן רגע לפני שנלקחו סופית מן הבית. בפעולה זו ילין מזכירה לנו את סיפורו העגום  של האמן, מעלה את זכרו מן האוב, מייצרת פעולת נגד אישית לפעולת המחיקה של זכרו של האמן ועזבונו שבוצעה על ידי נכדו.

​

​